כאשר אני מדברת על קשר אמיתי הכוונה היא לקשר הבנוי על אהבה ואמונה בילד ללא דפוסי חשיבה ודעות קדומות. בואו נסתכל שנייה על עצמנו ונשאל, כמה אנחנו מאמינים שמה שאנחנו מתכננים בפעילות באמת יתרחש כפי שתכננו? האם אנחנו יכולים לתכנן מראש כיצד תהיה האינטרקציה עם ילד מיוחד?

 

סיפור מקרה שיאיר את הנושא: ניר,ילד מיוחד בן שבע בתפקוד נמוך. המפגש הראשון שלנו היה בחדרו (בחירת מקום המפגש הראשון חשוב ביותר) אני לומדת עליו ועל עולמו דרך התבוננות וסקרנות למרחב שלו (חדרו, משחקיו,ויצירותיו) ולדרך בה הוא נע במרחב. באותו הזמן ניר מתבונן ומגלה עניין בי ובתגובות שלי, שהרי לראשונה מזה זמן מישהו ממש מתעניין באהבות שלו ולא דורש ממנו דבר, בו בזמן ניר מתבונן ומסתקרן. לאחר חצי שעה, ניר מצטרף אלי להתבוננות ולעשייה שאני כמטפלת עושה, ויחדיו אימצנו קוביית נייר שבחדרו ליצור סביבת משחק.

שתי נקודות חשובות בסיפור. ראשית, ההשלמה שלי שלא אוכל להניע את ניר כי אני רוצה למצות את הטיפול בלי שהוא ירצה ובקצב שלי (שבמשך הזמן יגבר כי הדינמיקה בינינו עולה וכל גם התקשורת והיכולת הגופנית).

ושנית, הקשר הוא דינמי ולא תלוי רק בנו. לילדים בעלי אוטיזם יש אהבות והם חזקות מכל דבר ואנחנו חייבים לקבלם וללמוד להשתלב ולמנף אותם.

 

ניר וכמוהו כל הילדים המיוחדים מזהים מתי אנחנו אמיתיים בתגובות שלנו ובנתינה שלנו, ניר בחן אותי גם כשנדמה לי שהוא עסוק בגרייה שלו, הבחינה המשיכה עד שהבין שאני פה באמת בשבילו ואז ללא חשש יכולנו ליצור את הקשר האמיתי כי ניר ושכמותו ילדים חכמים ורגישים מאוד.

הכנות שלנו מתבטאת בשקט הנפשי שאנחנו יכולים להביא למפגש. אין חשיבות אם זה מפגש ראשון או עשירי, כאשר אנו ממלאים עצמנו בילד אנו מיד משדרים את האהבה אליו והוא מרגיש שייכות, חוסר איום וביקורת. חשוב להדגיש כי אצל ילד אוטיסט שלא מדבר ניתן להרגיש את הכנות במבט, שפת גוף אשר מפגין ותנועתו במרחב.

כאשר נקבל את המבט, הסימן הנכון או כל רמז אחר זה הזמן לאהבה שלנו לבוא לידי ביטוי במשחק פשוט עם שמחה אמיתית בלב והנאה מהזמן איכות שלי עם הילד האוטיסט. משחק בקוביית נייר כי זה מה שהוא הכי רוצה עכשיו, ריצה יחדיו לנסות לתפוס עורב בפארק או כל דבר אחר – כשאנחנו משחררים את עצמנו מהצפיות עולם של קשר חדש נפתח. קשר אמיתי.